האתר לזכרו של אילן לנציצקי נפתח על-ידי עד עולם ב-06/07/2004.
לחץ כאן ליצירת קשר
אילן
רביד ניניוס דהן הדליק/ה נר לזכרו ב-17/04/2018: "עברנו כל כך הרבה שנים,..לא נקלט.. הכרנו מעט , אך עדיין זוכרת את הפנים היפות והחיוך המיוחד שלך. אזכור אותך לעולם !".
גליה אמא לנציצקי הדליק/ה נר לזכרו ב-17/04/2018: "אילני, בן יקר ואהוב. כואבים אוהבים וכל-כך מתגעגעים. אתה בלבנו לעד".
21 שנים/ גליה (אמא)
א י ל נ י , עוד שנה חלפה לה , - ושוב אנו נאספים כאן לכבודך, אנחנו המשפחה והחברים, לזכור ולהזכיר אותך - את מי שהיית ומה שהיית, זוכרים את השובבות, והחכמה, את העקשנות, והסקרנות, את טוב הלב, את השלווה והרוגע שהקרנת על כולם, ובעיקר את הרצון הבלתי נגמר לחוות הכל. עשרים ואחת שנים כל-כך הרבה זמן חלף, - הזמן לא עוצר, ולא עומד במקום, הוא נע כל הזמן קדימה, רק אצלך הזמן עצר מלכת, מעתה אנו נספור יותר שנים בלעדיך - מאשר שנות חייך. לפני שבע בדיוק ערכנו בבית הספר הר-וגיא שבקיבוץ דפנה את הטקס המרכזי לאסון המסוקים במלאות עשרים ואחת שנים לנפילתכם, ביקרנו באנדרטה שהקמנו לזכרכם, מקום שהפך עליה לרגל לכל המטיילים באזור, תלמידים, חיילים, תיירים וסתם מבקרים, פוקדים את המקום מדי יום ביומו. מאז נפילתך אילני - אבא ואני מבקרים הרבה במקום נפילתך, במקום הנורא מכל, במקום בו נושקים השמים לארץ, במקום בו נוגע שחור בלבן, במקום בו החיים והמוות התחברו. כן אילני = עברו להם עשרים ואחת שנים , ונדמה לי שרק אתמול היית כאן, נזכרת איך עמדת מול המראה מטפח את בלוריתך, מפזר סביבך ענני אפטרשייב, ובודק את התאמת לבושך. עשרים ואחת שנים של מאבקים והרהורים אין קץ, של חלומות שבהם אתה לא מופיע, של געגועים אין סופיים, של עליות ומורדות, של שאלות שנשארו פתוחות, מה היה אילו, היכן היית עכשיו, מה יכולת להיות, ולאן היית מגיע, שאלות שאין להם תשובות ולעולם יישארו בגדר חידה. עשרים ואחת שנים שהכאב מגלה כושר עמידות בפני פגעי הזמן, יש לו כושר התמדה יוצא דופן, הזמן אינו מרפא, הכאב הצער והגעגועים זורמים להם בזרם חרישי ומתמיד בכל נימי הגוף והנשמה. עשרים ואחת שנים, כל - כך הרבה אירועים חלו במשפחתנו, כל - כך הרבה שינויים חלו בעולמינו, כל - כך הרבה דברים עברנו, ואתה לא כאן לחוות לעודד לתמוך ולהיות שותף בהם, עשרים ואחת שנים בהם השתנינו , גדלנו התבגרנו, למדנו לשלב בחיינו את הכאב עם השמחה, את הבכי עם הצחוק, למדנו לבכות בסתר, כשאנחנו לבד, למדנו שהכאב הוא לא ביום שאנחנו מתגעגעים אליך אילני, הכאב האמתי הוא להמשיך לחיות בלעדיך. מסע השכול אותו התחלנו לפני 21 שנים אינו מסתיים לעולם, ההתכנסות המשותפת כאן של המשפחה החברים שלנו ושל אילן מרגשת אותנו כל פעם מחדש, ההזדהות התמיכה וההבנה התמידית עמנו הם שמצליחים לעמעמם במקצת את הכאב ועל כך אנו אסירי תודה לכם
מוטיבציה אדירה ורצון לתרום/ עד עולם
אילן לנציצקי לא הספיק להכיר את שניר, אחיינו. בן 20 בלבד היה כאשר נהרג באסון המסוקים מעל המושב שאר ישוב. גליה אמו משוכנעת כי לו הכיר את שניר הקטן, ודאי היה מדביק את אחיינו בחיבתו הגדולה למדעים, טכנולוגיה וספורט. אילן, בן לגליה וחיים ואח לאילנית, נולד בחיפה. אמו מספרת על תינוק שמח וחייכן שגדל להיות ילד חסון וגבה קומה. בהיותו בן תשע נדבק בחיידק הספורט והתאמן בנבחרת הילדים של "הפועל חיפה". בבית הספר התיכון "מקיף קריית חיים" למד במגמת מדעים וטכנולוגיה, שם עשה את היכרותו הראשונית עם עולם המחשבים, והתאהב. החברים מספרים על בחור יפה תואר, אינטליגנטי ורחב אופקים, שהיה גם ספורטאי מצטיין ואהב לרקוד. עזרה לזולת היתה ערך מרכזי עבור אילן, שבמשך מספר שנים התנדב באיל"ן. במסגרת פעילותו ההתנדבותית יצר קשר עם קשיש ערירי וסייע לו בכל הדרוש. גם בחופשותיו מן הצבא הקפיד לבקרו. בעת טיול ביוון נפצע בתאונת קטנוע קלה ומועד גיוסו נדחה. אילן החל את שירותו הצבאי בפלוגת סיור של השריון. במהלך השירות נפצע פעם נוספת, אך גם פציעה זו לא מנעה ממנו להעלות פרופיל ולחזור לשרת כחייל קרבי. במהלך השירות בלבנון התאהב בנופיה היפים של המדינה. אילן הביע את תקוותו כי ביום מן הימים ישרור שלום באזור והוא יוכל לחזור ולטייל שם ללא פחד. נכונותו לעזור תמיד עלתה לו בחייו. אילן נהרג כאשר עלה למוצב לסייע בקליטתו של חייל חדש. מפקדיו כתבו עליו: "מילא את תפקידו מתוך תחושת מחויבות ורצון לתרום". ומפקדו האישי הוסיף, במכתב להוריו: "למרות בעיות רפואיות התעקש לשרת במוצב קדמי. דוגמה מאלפת למוטיבציה ורצון אמיתי".
(כתבת זכרון שהתפרסמה לזכרו של אילן ז"ל בעיתון "מעריב" ביום 13.5.04 במלאת 7 שנים למותו)
אילני 23 שנים בלעדיך/ אילן לנציצקי
החיים הם רגע ארוך, רגע שבו מתחילים החיים, רגע של אושר ושמחה רגע מלא באהבה אושר ושמחה,
ויש רגע אחד בחיים, בו הכל משתנה והופך להיות הרגע הארוך בחיים, הרגע ו בו נשמע הצלצול בדלת, והמילים נאמרו, זה הרגע שניצרב בזיכרון, רגע של תסכול ותדהמה, רגע שמשאיר אחריו שובל ארוך שלזיכרונות, זה הרגע הארוך בחיים.
23 שנים - שהחיים ממשיכים, לא עוצר4ים לרגע השמש זורחת העננים שטים בשמים, והחורףפ בשיאו, שיגרת החיים משתלטת עלינו, והמרוץ לחיים נמשך, רק עבורך אילני החיים נעצרו באותו ערב נוראי ה-4 בפברואר היום בדיוק לפני 23 שנים. ובדיוק בעוד שבוע נקיים את העצרת המרכזית לאסון המסוקים, בבית הספר הר-וגיא שבקבוץ דפנה..
אך לפני כן אבא ואני נגיע למקום נפילת מסוק הבופור בו היית, ובו נשמת את נשמתך האחרונה, במקום בו נושקים השמים לארץ, במקום בו הירוק והצומח הפכו לשחור. במקום בו החיים והמוות התחברו.
23 שנים, שהזמן הפך להיות מושג מאד גמיש עבורנו, הוא דולף וזולג ומכיל בתוכו את מה שהיה ומה שיהיה, הדבר היחידי שהזמן ממאן להוכיח הוא המשפט, הזמן מרפא את הפצעים, הזמן שחלף לא איחה במהומה את הפצע שנפער עם נפילתך, הוא פשוט לימד אותנו להתמודד עם הכאב..
23 שנים חלפו, ואני עדין ממאנת לשייך אותך לעבר, אתה עמנו כל הזמן, במחשבות וברגשות, בכל פינה בעולם בו אבא ואני מטיילים אתה נוכח לצדנו ובלבנו, מאיר לנו את הדרך, ויחד עמנו חווה את הנופים ההתרגשיות והפחדים.
23 שנים - שהעצב והשמחה שזורים זה לצד זה, והשנה הייתה שנה בה עמדנו נרגשים, גאים, שמחים ומאושרים כששניר סיים את קורס החובלים, הזלנו דמעות של אושר, נחת, שמחה והמון גאווה כאשר שניר והרמט''כל העניקו לאריאל את דרגות התא''ל. ליווינו את עמיתי בשמחהאך גם עם המון דאגה וחרדה ללשכת גיוס, כן גם היא כמובן ממשיכה במסורת חיל הים. בהמון התרגשות, שמחה ואהבה גדולה חגגנו להילי בת-מצוה.
אירועים כל-כך משמעותיים בחיינו, אירועים בהם העצב, והשמחה משתלבים בו זמנית, אירועים בהם אתה לא היית שותף, אך נוכחותך ריחפה מעלינו, אירועים שהיית גאה מאד באחייניך.
23 שנים - שכולנו חסרים אותך, את החיוך, את שמחת החיים שלך, את הרגישות והסבלנות, את המבט המבוייש את החיבוק והתמיכה שתמיד ידעת לתתלכל אחד, את צליל קולך, את הוויכוחים שניהלת עם אילנית מהו החיל העדיף , חיל הים או חי''ר.
23 שנים - שהחיים קיבלו גוון אחר, של טירוף חושים, של געגועים קשים ועזים, כי הכאב הוא לא ביום שאנו מתגעגעים, הכאב האמיתי הוא לחיות בלעדיך כשהנוכחות שלך מתקיימת רק בראש, כשאדם אהוב הופך לזיכרון, הזיכרון הופך לאוצר יקר.
עשרים ושתיים שנים בלעדיך/ גליה לנציצקי (אמא)לקריאה
עשרים ושתיים שנים בלעדיך/ גליה לנציצקי
יענק''לה רוטבליט כתב באחד משיריו,
וכמו רעם ביום בהיר, החיים מכים אותך, - מישהו היה בעולם, מישהו איננו עוד, - ויום רודף יום, יום בא והולך לו, - ורק אתה יודע, שום דבר לא ישוב , - שום דבר.
א י ל נ י ,
22 שנים שאינך - כבר יותר ממניין שנותיך שחיית עמנו.
עונות השנה מתחלפות, והחורף שוב הגיע ועמו הימים הגשומים, העצובים והכואבים.
22 שנים שהכאב הפך לדייר של קבע בגופינו בנשמתנו, הכאב הוא מושג שאין ביכולתנו למדוד את עוצמתו, הכאב על אובדן בן הוא כאב בלתי נתפס, כאב עמוק, ושום מכונה או תרופה לא מצליחה להחליש את עוצמתו.
הכאב מתגבר בזמנים לא צפויים ולא קבועים , הוא מקצין בחגים באירועים משפחתיים וברגעי שמחה.
22 שנים עברו אילני, שלא דיברנו, - שלא התווכחנו, - שלא כעסתי עליך שהשארת את החדר מבולגן, 22 שנים אילני - שאני לא דואגת לך יותר, - שאני לא מנדנדת לך יותר, - שאני לא עוזרת לך לבחור בגדים חדשים, - 22 שנים - שלא החמאתי לך, שלא שאלתי לשלומך, שלא תמכתי ועודדתי אותך ברגעי משבר, - שלא בררתי היכן אתה, ומה מעשייך.
22 שנים של מסע כבד, של געגועים שהולכים ומתעצמים עם השנים.
פעם חשבתי שגעגוע הוא רגש שחולף ועובר עם הזמן, עד שאיבדתי אותך, מאז אני מבינה את משמעות המושג געגוע.
געגוע הוא כאב חד בלב, הוא צורב ומנקר מבפנים, הוא פועם בחוזקה, הוא פוצע כמו סכין בנשמה, הוא מעלה דמעה כל פעם כשמזכירים אותך, או כשנזכרים בך - לגעגוע אין זמן הוא נמצא כל הזמן.
לפני מספר ימים כשאני בשיא ההכנות והבישולים לקראת יום האזכרה שלך, חשבתי שבעוד מספר שבועות אתה היית אמור לחגוג את יום הולדתך ה - 43, כמה הייתי שמחה להכין את כל הבישולים והתבשילים הללו ליום הולדתך.
בן 43, זה פשוט לא נתפס, - אני מנסה לדמיין אותך איזה סמנים היו משאירים בך הזמן שחלף, איך היית נראה, מה היית עושה, איזה חלומות היית מגשים, האם היית נשואי בעל משפחה, עם ילדים, ולנו היו יכולים להיות עוד נכדים.
22 שנים למסע השכול, מסע רווי דמעות, כאב געגועים וזיכרונות, ואני מבטיחה לך אילני בן יקר ואהוב שלנו, כי עם הכאב והגעגועים נמשיך להתמודד ולא להתמוטט, להתחזק ולא להתרסק, ואתה אילני , אתה תמשיך לחיות עמנו, - עמנו, בכל דקה, בכל שעה בכל שנה, - שנה אחרי שנה.
20 שנה/ גליה
אילני - עשרים שנה, כל-כך הרבה זמן בלעדיך, 20 שנה שחזרנו וסיפרנו את כל שניתן לספר עליך, כבר סיפרנו מה היית, כבר תיארנו את אישיותך, כישורייך וכישרונותיך. השנה המאזניים לכאורה מאוזנים, 20 שנים מונחות על המשקל, על כף אחת מונחים חייך, - ילד, נער חייל, אהוב ונאהב, חברותי שמח ומלא תכניות, וחלומות, - וכל-כך חי. = ועל הכף השנייה מונחים שברי זיכרונות, תמונות סרטים בהם אתה מופיע, וגעגועים, כל-כך הרבה געגועים. השנה אנו מציינים תיקו למספר השנים שחיית לבין אלה שאותן לא הספקת לחיות. תיקו הוא מונח המתאר אי הכרעה, בספורט למשל הכוונה היא שהמשחק לא הוכרע, ומספר הנקודות בו זכתה הקבוצה הינו זהה. אך למעשה זהו תיקו זמני בלבד, קבוצת החיים אתך בשונה מקבוצת החיים בלעדיך לא תוכל עוד לצבור נקודות נוספות. עשרים שנים בלבד הספקת לחיות עמנו ובמחיצתנו, 20 פעם ציינו את יום הולדתך בלעדייך, הנחנו פרחים על קברך, ובמקום עוגות, בלונים מתנות וזיקוקים, הדלקנו נרות נשמה, הזלנו דמעות וידענו שעוד שנה עברה ואתה לא תגדל עוד, לא תגשים את חלומותיך, ולא תהיה מי שרצית להיות. עשרים שנה של מסע על חבל דק שמפריד בין החיים אתך ובלעדיך, בין הקיום שלנו לאין שלך, השנים שהיו לנו במחיצתך הכילו כל-כך הרה טוב, הבנה, הנאה, שמחה, גאווה, הערכה, תקווה ואהבה גדולה, אכן בורכנו בך, ילד יקר ואהוב שלנו, ועל כך אני מודה מאד שזכינו בך, אבל אנחנו כל-כך רצינו עוד. הכאב והגעגועים הם מושגים שאין ביכולתנו למדוד את עצמתם הכאב על אבדן בן הוא כאב בלתי נתפס, בלתי נפסק, עם תחושת החמצה, עולם ומלאו שאבד ולא ישוב, עשרים שנה של חוויות שעברו עלינו בצל חסרונך, חוויות קטנות, יום יומיות, וחוויות גדולות, והכל בלעדיך, השנה חווינו במשפחה חילופי דורות, שניר אחייניך התגייס לצה''ל וממשיך את דרכו של אריאל בקורס חובלים. מסע השכול אותו התחלנו לפני 20 שנה, אינו מסתיים לעולם, ההתכנסות המשותפת כאן של המשפחה , החברים שלנו ושל אילן מרגשת אותנו כל פעם מחדש, ההזדהות התמיכה ההמצאות התמידית עמנו הם שמצליחים לעמעמם במקצת את הכאב , ועל כך אנו אסירי תודה לכם.
19 שנים לנפילתו/ גליה
יוסי בנאי כתב באחד משיריו. כאן תמצא בכל אבן - גם שרידי חלומות, כאן נושאים את הכאב - בתוך ים הדמעות, כאן שותים את הצער - בגביע האהבה. א י ל נ י , פעם הייתי סופרת את הימים השבועות והחודשים בלעדיך, היום אני מונה את השנים - ולא מאמינה, 19 שנים מתקשה להכיל את המספר, היום בדיוק לפני 19 שנים ב-4.2.1997 החיים טלטלו אותנו וכבלו אותנו באזיקי השכול, הזיכרון מטשטש עם השנים - אך החוויה העמוקה של החיים אתך נשארת, לפני מספר ימים שאלו אותי האם זה כל-כך קשה וכואב גם אחרי 19 שנים, עניתי שכן, זה קשה וכואב אפילו יותר, מתחילים להבין ולקלוט את משמעות מותך, מתחילים להבין שהזיכרונות והתמונות הם באמת מה שנשאר ממך, ובהם אנו צריכים ונאלצים להיאחז. מתחילים להרגיש שהכאב העצב והגעגועים הופכים להרבה יותר חדים, קשים ואינסופים. כואב כי אתה לא כאן לחוות אתנו את החוויות והשינויים החשובים והמשמעותיים בחיינו. אתה לא כאן להקים משפחה ולהביא לנו עוד נכדים, אתה לא שותף לכל המהלכים ההחלטות והשינויים שחלו בעולמינו, ובמשפחתנו הקטנה, וככל שהזמן עובר - מתרבים הדברים שאתה מפסיד, תינוקות נולדו - אחרים גדלו התגברו והשתנו. ובעוד מספר שבועות שניר אחיינך שנולד חצי שנה אחרי נפילתך עומד להתגייס לצה''ל. 19 שנים של כאב וצער על מה שהחמצת ועל מה שאנו החמצנו, 19 שנים אילני - זוכרים אותך לא רק באזכרות - אלא גם ביום יום, - ולא רק כמי שאיננו אלא בעיקר כמי שהיית. 19 שנים שזאת מציאות חיינו- מציאות של חיים בלעדיך, מציאות שאין בכוחנו לשנות - מציאות שנכפתה עלינו. 19 שנים שהחיים ממשיכים כמעט כרגיל - אך אחרת. מתגעגעים יותר, חסרים אותך יותר, רגישים יותר לכל דבר חפץ ותנועה המזכירים לנו אותך, אהבנו אותך אילני ונמשיך לאהוב אותך לעד. לסיום, - בשמי בשם בעלי חיים ובתנו אילנית אנחנו רוצים להודות לכל אחד ואחד מכם. אתם שהגעתם לכאן מרחוק ומקרוב, לכבד את זכרו של אילן ולהיות עמנו ביום הקשה העצוב והכואב, תודה מקרב לב, ''מי ייתן ונדע רק ימים של שקט שלום שלווה אחווה בריאות ואהבה בנינו ובין עמינו ונאמר אמן.
עשרים שנה לאסון המסוקים/ משה חולי
א י ל ן כמפקד עברו תחת פיקודי רבבות של חיילים, מעטים מתוכם אני זוכר ובודדים נשארו איתי בזיכרוני לכל החיים, אילן - אתה אחד, יחיד ומיוחד שצרוב בלבי ובמוחי וכך תישאר עד קץ הימים. לא אשכח את דמותך, את כחול עינייך, את החיוך הביישני והלב הטוב שתמיד מוכן לעזור, המילה ''לא'' נמחקה מהלקסיקון שלך ותמיד היית שם בשביל חברייך, לתמוך, לעודד ולעזור. לעשות עוד משמרת כי חבר ביקש ולהישאר עוד שבוע או יותר כדי לעזור לחבר אחר שגם ביקש. למרות קשיים רפואיים נלחמת כדי לשרת בבופור כממלא מקום לקצין מבצעים, ומרגע שדרכה כף רגלך בחמ''ל הבופור אי אפשר היה שלא לחוש בשמחת החיים ובאופטימיות האין סופית שהייתה מאד ייחודית לאור המציאות מבצעית הקשה והמורכבת בה שירתנו. אני בעיקר זוכר את קולך, את טון דיבורך אחרי שעות רבות שדיברנו דרך המע''ד או שמעתי אותך דרך אזניות הקסדה בכלי הרק''מ, קולך השרה ביטחון ושליטה בכל נתון והיה רגוע גם ברגעים קשים של אירועים עם נפגעים ונתן לי תחושה שיש על מי לסמוך. מאז האסון שקטף אותך ואת חברייך, אני בעיקר חש תחושה של החמצה כי נועדת לגדולות, ואני בטוח שהיית הופך להיות סיפור הצלחה וממשיך להיות דוגמה ומופת. אני מתנחם בזכות לה זכיתי לפקד עלייך ולהכיר אותך ואת משפחתך המדהימה לאחר פרשתי מצה''ל, עברתי לעולם החינוך, מורשתך אילן היא נר לרגליי וסיפורך עובר דרכי לדורות של תלמידים שעבורם אתה משמש דוגמה ומופת לנחישות. למימוש יעדים והגשמה עצמית, התלמידים הללו שבקרוב מאד יהפכו לחיילים יגנו על מולדתנו בהשראתך ובקווי דמותך. גם 20 שנה לאחר מותך אתה חי בקירבי ובכל מי שסביבי. מתגעגע ואוהב, ותמיד לכל חיי תהייה החייל שלי שלא חזר, סמג''ד הבופור חולי משה
חבר/ יניב בצרי
ברגע , ממש בשניה, העולם מתהפך והגיהינום מכניע את גן עדן - רעש גדול, עשן ואש. אלו היו החיים שם בבופור - ילדים נערים - נעים בין רצון לחיים לאתגרי המלחמה. א י ל ן ; החיוך שלך, הפנים הנאות המדויקות, ה-בייביפייס, השיער המסודר....כל אלה, לא הסגירו את מה הכוחות והיכולות שפרצו להם ברגעי האתגר - והיו הרבה כאלה. בחמ''ל , בזמן האירועים נהגתה את חדר המבצעים ביד רמה. מתוך הילד הנער יפה הפנים ונעים הדיבור פרץ לו המפקד, זה שמנחה את הכוחות בשטח, מקבל ומעביר פקודות מהמפקדים הבכירים ביותר כמו הבופור הגם בך פעמו הכוחות הללו. עוצמת הרכות שלך היתה למופת, יפה תואר - חיצוני פנימי מחד. ומאידך, אריה ולוחם - מפקד. א י ל ן ; אתה בטח יושב בחמ''ל של אלוהים עוזר לו לנהל את הדברים , שמור עלינו משם, דאג שילדים. נערים כן ישובו הביתה בשלום. תהייה נשמתך צרורה בצרור החיים. יהיה זכרך ברוך.
עדות לזכרם של הרוגי אסון המסוקים/ יניב בצרי (חבר)לקריאה
עדות לזכרם של הרוגי אסון המסוקים/ יניב בצרי
היה ערב , עמדנו שם, במנחת הבופור, כשלושים חיילים, לוחמים, ילדים של אמא ואבא, רוצים לחזור הביתה אחרי ימים ארוכים של הגנה. בקשר, כמה דקות קודם לכן דיברנו עם טייס המסוק בו היו ישובים הלוחמים שהיו בדרך להחליפנו, בשונה מערב קודם, שהיה ערפילי, שבו לא ניתן היה להגיע לבופור עם מסוק אישר הטייס שהכל תקין והם בדרך - כלומר באוויר. עברו רגעים לא קצרים של המתנה חרישית, שם על פסגת רכס עלי-טהר משבושש להגיע קראנו לו בקשר, אך תגובתו לא התקבלה, במקום זאת, נקראנו בקשר מהמפקדה בישראל, להתקפל ולחזור למוצב, התרעמנו, אפשר לנחות טענו בקשר, רצינו הביתה חזרו למוצב פקדו, חזרנו. נכנסנו, את פנינו קיבל מפקד המוצב, הוא ביקש שניכנס למשרד, נכנסנו, - המסוקים התרסקו, פשוט אמר, התנגשו ונפלו לאדמה, לכאן הם לא יגיעו. ברשת הקשר נשמעו שיחותיהם של הכוחות המפנים במקום האסון, אני לא בטוח, אבל נדמה לי ששמעתי תביאו אלונקות אין צורך ברופאים - אין ניצולים שבעים ושלושה - ילדים של אמא ואבא, בנים של מדינה, בנים שלא ישובו עוד הביתה מהלחימה.
יש ביקום דבר שלא נגמר כל עוד אנחנו כאן, והוא הזיכרון. הזיכרון הוא רגש חזק שצף ועולה, הוא אף-פעם אינו נעלם. הזיכרון מעניק תחושת חיים. אדם חי כל עוד זוכרים אותו. כשעלה נופל מהעץ צומח במקומו אחד אחר, כשחפץ נאבד, מתקלקל או נשבר קונים במקומו חדש, כשבן נופל הלב מתעטף בכאב. אין תחליף ואין מי שימלא את החלל שנוצר. שמונה עשרה שנים, ושוב כולנו המשפחה החברים וכל אוהביך נפגשים כאן לזכור ולהזכיר אותך, את מי שהיית ומה שהיית. היית ונשארת צעיר בן עשרים ועשרה חודשים, היו בך אילני כל-כך הרבה דברים טובים, שמחה ושובבות, פקחות וחוכמה, טוב-לב רגישות תמימות וחמימות, סבלנות וסובלנות. ידעת לאסוף סביבך חברים טובים, חברים שגם היום הם זוכרים אותך, ומגיעים לכאן שנה אחרי שנה לזכור לחבק ולנחם. שמונה-עשרה שנים שהחיים ממשיכים, לא עוצרים לרגע, השמש זורחת, העננים שטים בשמים, והחורף בשיאו. השגרה משתלטת עלינו, והמרוץ לחיים נמשך, רק אתה עצרת נדמת באותו לילה רע וקר של ה-4 בפברואר בצפונה של הארץ בדרכך לארץ הארזים. שמונה-עשרה שנים אילני שחסרונך מורגש יותר ויותר בחיינו, אך יש גם נקודות אור המחממות את חיינו והם אילנית, אריאל, שניר, עמית, והילי. שמונה-עשרה שנים זוכרים אותך אילני הבן, האח, הגיס, הדוד, והחבר. יפה התואר, ויפה הנפש, אוהבים אותך כל-כך, ונוצרים אותך בליבינו ולא שוכחים אפילו לרגע.
לסיום אני רוצה להודות לכל אחד ואחד מכם, אתם שהגעתם לכאן לזכור את אילן, ולהיות עמנו ביום הקשה , תודה מקרב-לב. ואסיים בשורה משירה של נעמי שמר. ''אז תן שלווה ותן גם כח לכל אלה שנאהב כל שנבקש לו יהי.
והזמן חולף, זמן שלא נגע בפניך, זמן בלעדיך. השנים החולפות אינן מקלות, הספירה הופכת קשה ומעיקה, ותחושת הכאב והגעגוע רק גדלה. יש ביקום דבר שלא נגמר לעולם, כל עוד אנחנו כאן, והוא הזכרון אבל הזמן לא יצליח לטשטש את הזכרון ממך אילני. חנוך לוין כתב באחד משיריו, '' הזמן את העצב עם המתים קובר'' הוא טעה בגדול, ההפך הוא הנכון. למרות הזמן החולף הזכרון והעצב נשאר איתנו, חי נושם וכואב, מלווה אותנו תמיד, לעיתים חבוי עמוק בפנים, לעיתים גלוי. ורק הגעגועים מתעצמים עם הזמן. געגועים לילד שאיננו הם געגועים לנצח, ללא מוצא ללא פורקן. הם לא געגועים ככל שיהיו לילד שנסע לטיול ארוך וממושך להודו או לאוסטרליה, געגועים שמסתיימים מתי שהוא בחיבוק ארוך בשדה התעופה, בשמיעת חוויות מעולם רחוק, ואחר-כך בפינוק משפחתי. געגועים לילד שאיננו הם מוחלטים, כי אתה יודע שהוא לעולם לא יחזור אליך, ואין שום שדה תעופה שבו אתה יכול לחכות לו, ואין שום פינוק שאתה יכול להעניק לו.
שבע-עשרה שנים ואתה אילני היית צריך בעוד חודשיים בדיוק לחגוג את יום הולדתך ה - 38. זה פשוט לא נתפס, אני מנסה לדמיין אותך איזה סימנים היו משאירים בך הזמן שחלף, איך היית נראה, מה היית עושה, איזה חלומות היית מגשים. אך אתה שוב חוזר אלי בדמות הילד, הנער, החייל, רזה גבוה מוצק, שרירי, שיער בהיר קצוץ, עיניים תכולות וחיוך ענקי.
שבע-עשרה שנים, אני מופתעת מהזמן שעבר, מבחינה בשינויים שחלו בכולנו, תינוקות שנולדו אז הפכו לנערים, נערים לאנשים, ואני מתבוננת בשניר שנולד חצי שנה אחרי נפילתך, הוא היום נער בוגר ורציני המתמודד עם בחינות הבגרות, ובקרוב אמור לקבל צו גיוס ראשון. לעמיתי חגגו לפני חצי שנה בת-מצווה, והיא הופכת מיום ליום לנערה יפה בוגרת ורצינית, והילי, המתוקה והמקסימה היא כבר תלמידה בכיתה א', מפתיעה אותנו כל יום מחדש. אני מביטה בהם והלב נצבט לי על שלא זכית להכירם, ולהיות להם לדוד, ואני יודעת עד כמה היית גאה באילנית, אריאל , שניר, עמית והילי.
שבע-עשרה שנים של כאב וצער על מה שהחמצת ועל מה שאנו החמצנו. שבע-עשרה שנים אילני, ואתה בעולמך, ואנחנו פה בעולמינו, רחוקים אבל קרובים, לא רואים - אבל מרגישים, ורוחך מרחפת מעלינו לאורך כל השנים ומאירה לנו את הדרך.
אוהבים כואבים וכל-כך מתגעגעים אמא, אבא, אילנית וכל בני המשפחה
במלאות 16 שנים לנפילתו של אילן/ גליה לנציצקי (אמא)לקריאה
במלאות 16 שנים לנפילתו של אילן/ גליה לנציצקי
אילני,
בהתחלה לא קולטים לא מאמינים ולא מבינים, אחר-כך מגיעות הדמעות, ובוכים ולא מפסיקים לבכות. אחרי שנים הדמעות יבשו, ובמקומם מופיע מן חנק בגרון וכאב איום, הוא לרגע לא חושב להרפות או להיחלש הוא רק הולך ומתחזק. מה הכי קשה עם הכאב, אותו אי-אפשר לעצור, אותו לא רואים, הוא שוכן עמוק, הוא חודר כליות ולב, הוא מכרסם, פוצע ומכאיב. אילני, היום בדיוק לפני 16 שנים ב-4.2.1997 בשעה שלוש ורבע דיברתי איתך בפעם האחרונה, ושיחה זו זכורה לי כמו היום, אני עדין שומעת את קולך, אמרת לי שאתם נערכים לעליה לבופור וברגע שתגיע תתקשר הביתה לעדכן אותנו שהכל עבר בשלום. אחרי הצהרים אבא אני אילנית ואריאל נסענו להורי לחגוג לאבי את יום הולדתו שחל באותו יום. בסביבות השעה 9 בערב שבנו הביתה והדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק במשיבון עם התקשרת, במקום זה שמעתי את חבריך אלעד איתי שי שגיא ועוד רבים אחרים מבקשים ממני ליצור איתם קשר. הם כבר ידעו את מה שאני ידעתי מאוחר יותר כאשר הופסקו כל התוכניות בכל ערוצי התקשורת ובטלוויזיה הופיע הכותרת מבזק מיוחד. ''אסון באזור הצפון עם נפגעים רבים''. באותו רגע ידעתי אילני שאיבדנו אותך, שאתה אחד מהנפגעים הרבים, שאתה כבר לא איתנו, הרי לא יתכן שאתה לא תעדכן אותנו ותודיע לנו שאצלך הכל בסדר, ואין לנו מה לדאוג. 16 שנים חלפו מאז ראיתיך בפעם האחרונה, מאז דיברתי איתך, מאז נפרדתי ממך בשלום מתוך תקווה לראותך במהרה. אילני במשך עשרים שנות חייך ידעת להעלות בפני חיוך, ידעת לקרוא את הבעת פני, ידעת להקשיב לרחשי ליבי מבלי שאומר דבר, ידעת לגרום לי לאבא ולאילנית כל-כך הרבה אושר שמחה נחת וגאווה. ואנחנו כל כך רצינו לראותך מאושר שמח ומחייך, ואכן זכינו בבן, אח, וגיס נפלא רגיש אוהב ומסור, שהפך מילד ביישן לגבר בוגר רציני שיודע לעמוד על עקרונותיו. חשבנו שיש לנו את כל הזמן שבעולם, חשבנו שהכל יישאר יפה ומושלם, חשבנו שתמשיך לגדול ולהצליח, אך לא אתה כבר לא תמשיך, ואנו ממשיכים לבד, אך עם הרבה ממך. אילני מאז שעזבת אותנו הרבה השתנה פה, העולם כמרקחת, עמים מתקוממים, שליטים , מנהיגים וממשלות קמים ונופלים, לחיינו נוספו מושגים חדשים כמו אייפון, אייפייד, סמרטפון, טבלט, ג'י.פי.אס. פייסבוק, אינטרנט, מושגים שאתה בכלל לא הכרת ומן הסתם גם לא תכיר. אילנית ואריאל הם הורים לשלושה ילדים מקסימים ומדהימים, אשר מביאים לנו המון גאווה ושמחה, הם בהחלט מקור האור והאושר שלנו. אילנית עברה ללמד בתיכון במשגב, אריאל ממשיך לשרת בחיל-הים, וכל אחד מהם עושה חיל בתפקידו. שניר הוא עלם חמודות בוגר ומתבגר, שבהרבה מאפיינים הוא מאד מזכיר לנו אותך, בנתינה, במסירות, בסקרנות, בתמימות, ובטוב הלב. עמית המדהימה עומדת בקרוב לחגוג את בת-המצווה שלה, וכמוך הוא מאד אסטטית, יפה ורגישה. והילי , הילי הקטנה המקסימה והמתוקה, מזכירה אותך מאד בצבע השיער, במבט העיניים שלה היא לא מפסיקה לדבר עלייך ולספר מה קרה לך ואיך נהרגת. אבא ואני ממשיכים להקיף את העולם, ובכל מסעותינו אתה אילני מחובר אלינו, מרגישים אותך, מדברים איתך, ומתייחדים איתך במקומות הכי רחוקים בקצה העולם. חביריך בגרו, נישאו, הקימו משפחות ולהם ילדים חמודים, כל אחד מהם מצא את ייעודו בחיים, והם היום בשיא עשייתם. הם זוכרים אותך, מתקשרים ומבקרים אותנו בכל עת. אילני, הנצחות רבות עשינו לזכרך ועל שמך, הרחוב בטל-אל, הישוב בו גרה אילנית נקרא על שמך, מכשירים רפואיים מצילי חיים ונושאים את שמך נתרמו ונתרמים על ידינו ליד-שרה. אך אין לי ספק כי ההנצחה הגדולה היפה והמרשימה ביותר נעשתה ע''י חבריו של אבא מנמל חיפה, והיא קריאת שמה של הגוררת החדשה שנבנתה בספרד על שמך. גוררת זו הנקראת אילן היא הגדולה החזקה המשוכללת ביותר והמהירה ביותר שיש היום בארץ, הגוררת אילן הגיע לנמל חיפה לפני כחצי שנה ונערך לה טכס מרשים ומכובד עם שר התחבורה וראשי ערים של חיפה והקריות. הגוררת אילן תשמש להוצאת והכנסת אוניות גדולות לנמל ומהנמל. שש-עשרה שנים כל-כך הרבה איתך, וכל כך מעט מחום גופך. שש-עשרה שנים שאתה חי, חי בצורה שונה, חי בליבינו בנשמתינו. מרחף בעולם הדממה בלי גוף רק נשמה, אבל משפיע כל-כך.
אוהבים וכל כך כואבים ומתגעגעים אמא, אבא, אילנית וכל בני המשפחה.
סמ''ר אילן לנציצקי בן גליה וחיים אח קטן לאילנית נולד ביום שישי ל' בניסן 30.4.1976 בבית חולים רוטשילד בחיפה. כבר בהיותו תינוק התגלה אילן כילד יפיפה, נוח מאד, תינוק שכמעט ואיו בוכה, תיד מחייך ושמח, תכונה שאפיינה אותו עדיום נפילתו. עד גיל שבע גדל אילן בשכונת רמת שאול בחיפה, שם עבר את שנות חייו הראשונות. בגיל שבע עבר עם משפחתו לקריית חיים מזרחית, והחל את כיתה ב' בבית-ספר המגינים. עם סיום כתה ו' עבר אילן ללמוד בחטיבת הביניים בבית ספר תיכון מקיף קרית-חיים, שם סיים גם את התיכון במגמת מדעים ואלקטרוניקה. אילן סיים את התיכון עם תעודת בגרות מלאה . בהיותו בן תשע החל אילן לשחק בקבוצת הילדים של הפועל חיפה עד גיל 14. עם סיום כיתה י''ב כאשר נותרו לו שלושה שבועות עד למועד גיוסו לצה'ל, נסעאילן עם חבריו לספסל הלימודים לטיול ביוון. בטיול זה נפצע אילן בעת רכיבה על קטנוע, ועקב כך נאלץ לדחות את מועד גיוסו לתאריך 29.3.95. עם גיוסו ביקש אילן לשרת אך ורק ביחידה קרבית, המוטו שלו היה ''סיירת ולא ניירת''. אילן שובץ לפלס''ר 7 , ועבר חלק גדול ממסלול ההכשרה עד לפציעתו ברגל, פציעה שאילצה אותו לעזוב בצער את הפלס''ר, אך עם זאת אילן התעקש לשרת בקו הקידמי, והמשיך לדרוש להיות קרבי, לאחר פציעתו שובץ אילן לחטמ''ר 769.
אילן שימש כמחליף לקצין המבצעים של הבופור, במקום זה ובתפקידו זה הרגיש אילן כי הוא תורם מעצמו וחש סיפוק עצום בתפקידו. אילן שירת במוצב הבופור כחמש עשרה חודש, ביום שלישי ה- 4.2.1997 בדרכו למוצב הבופור שבדרום לבנון לפעילות מבצעית מצא אילן את מותו באסון המסוקים בשאר ישוב יחד עם עוד 72 מחבריו.
אילן היה עלם תמחר, יפה תואר, מלא מוטיבציה ורצון לתרום מעצמו לחברה לסביבה ולמשפחה. אילן היהעלם שוקק חיים חייכן ורגיש , חובב מוסיקה, שחיה, כדורגל, ומחשבים, ובעיקר היה קשוב לצורכי הזולת. אחת התכונות שמאד איפיינה את אילן היתה השקט הנפשי, הרוגע שהוא הקרין על כולם, צנוע וחייכן מעולם הוא לא כעס על איש נהפוך הוא תמיד חיפש לפשר בין יריבים ולהפריד בין מתקוטטים. אילן היה אוהד מושבע של הפועל חיפה, מלבד אהבתו לספורט אילן אהב מאד לצפות בסרטים בקולנוע ובטלוויזיה. אילן הותיר הורים, אחות שהספיקה להודיע לו שהוא עומד להיות דוד. גיס. והרבה הרבה חברים כואבים אוהבים ומתגעגעים.
אילני, יום שישי ה - 30.4.1976 היום בו נולדת. יום שלישי ה - 4.2.1997 היום בו הסתימו חייך, וכל החלומות והתקוות שהיו נגוזו נמוגו, השמים התקדרו, סערה רעשה וצמרת האילן נכרתה. מאז חלפו להם חמש-עשרה שנים, לכאורה הרבה זמן , אבל הזמן אינו מהווה עבורנו חומה של שכחה. הכל כאילו קרה אתמול. חמש-עשרה שנים של מציאות כואבת, היכן אתה ילד אהוב שלנו היכן אתה בן יקר. האם אתה כאן, ברוחך, בנשמתך, האם חום הנר הוא חום גופך. האם אתה שומע רואה ויודע, האם אתה עמנו כפי שאנו איתך. אתה נצחי ואתה מצוי בכל, בשמחה ובכאב, בתקווה ובייאוש, חי וקיים בתוך ליבינו. חמש-עשרה שנים של מאמץ עליון לשרוד איתך ובלעדיך, של לילות רדופי אימה, של בכי פנימי, של משחק מושלם כאילו אפשר בלעדיך. לפני חמש- עשרה שנים אמרו לי שלחיים יש כוח משלהם, וצריך להסתכל קדימה, שהפצעים יגלידו וישארו רק צלקות שיעידו על האובדן, שהזמן יעשה את שלו. לא סיפרו לי שאין שום תרופה בעולם ללב המדמם, ולא משנה כמה שנים יחלפו, כל פעם שהזכרון מתעורר הוא מביא עמו כאב עוצמתי בלתי נסבל כאילו זה קרה עכשיו. לא אמרו לי שבכל בחור מרשים וחתיך אראה את דמותך. לא סיפרו לי שמכל טיול בארץ ובעולם כל שאוכל להביא לך זאת עוד אבן להניח על קברך, וכאלה לצערי אני מביאה לך הרבה. לא אמרו לי שבחנויות הכל-בו אמנע מלשוטט במחלקת הגברים, כי כל דבר שם מזכיר לי כיצד תמיד חיפשתי דבר מה לקנות לך ולשמח אותך במשהו חדש וחתיכי. חמש-עשרה שנים מדפדפת באלבומי התמונות שלך מהמאה הקודמת, וזה כל-כך קשה וכואב, זה כמו לגעת באש, אך למרות הקושי והכאב ממשיכה להתבונן כי רק כך אני מרגישה שאני חוזרת ונוגעת בך אל מה שהיית, אל החיים השמחה והצחוק שהיו לנו. ויש לי גם את האלבום הדמיוני שיצרתי , בו אני מדמיינת אותך חוזר אלי ממסע ארוך ומייגע, ואני רצה לקראתך מחבקת ומנשקת אותך חזק חזק ולא מרפה ממך כדי שלא תעלם לי שוב. וכל הדמעות של כל השנים זורמות להן, והאיפור נמרח ולי הפעם זה לא איכפת. ואני מראה לך את ביתנו החדש שעברנו לאחר נפילתך, ומראה לך את חדרך החדש - ישן, השארנו את כל הדברים שלך במקום, כפי שהנחת אותם ביום בו יצאת בפעם האחרונה מהבית. חמש-עשרה שנים, זה המון זמן בלעדיך, זה נצח ושום תמונה של שובך ואף תמונה מילדותך לא תכסה על העצב הגדול השוכן בליבינו. ואני משחזרת בפעם המיליון ואחת איך חיבקת אותי במטבח באותה שבת אחרונה שהיית בבית ושמחת לשמוע מפי אילנית שאתה עומד להיות דוד, ומבקש ממני בשקט להגדיל לך את דמי הכיס כדי שתקנה מתנה כאשר תגיע לחופשה מהצבא לבייבי של אילנית. והבייבי של אילנית ואריאל נולד בדיוק שבעה חודשים אחרי נפילתךנקרא שניר, נער מדהים בוגר ומקסים, אח בכור לעמית והילי המתוקות והחמודות, והם כל-כך אוהבים אותך מתגעגעים אליך וכל-כך מצטערים שלא זכו להכיר אותך ולחוות איתך את תענוגות החיים. ואני בטוחה אם אתה רואה אותם אתה גאה באחיינים המדהימים שלך.
ובין הימים הקשים והכואבים ישנם גם ימים יפים , מעגל השנה מזמן לנו פריחות של חורף ואביב, אהבה גדולה של משפחה וחברים שלך ושלנו, שעוזרים לנו לעבור את הימים הקשים והכואבים. ואני מבטיחה לך אילני כי גם בשנים הבאות, למרות הכאב והגעגועים נמשיך לחיות כפי שהתווית לנו, כי אתה הרי משגיח עלינו מלמעלה לבל ניפול, אתה מאיץ בנו להביט קדימה ומצווה לנו את החיים.
אוהבים אותך כואבים וכל כך מתגעגים אמא אבא אילנית וכל בני המשפחה
האם קראת לי בני כשנפלת על האדמה, האם רצית שאושיט ידי ואמשוך אותך מן התופת להצמידך אל חיקי ולהרגיעך בטלטול איטי. האם קראת לי בני, אני שזכיתי לראות את עיניך נפקחות לאוויר העולם לא אדע איך עצמת אותן כשנלקחת ממנו.
לקריאה
סגור
